חושבת יותר מדי

  אני זוכרת שבשנים הראשונות אחרי שסיימתי תיכון, הייתי עדיין תקועה בעבר. רציתי להשתחרר מהתדמית שנוצרה לי. לכל מקום שהלכתי אליו - התאכזבתי כשקראו לי שקטה. רציתי להיות בדיוק ההיפך ממה שהייתי. יותר מזה - רציתי להוכיח לאלה שלמדו איתי שאני לא אותה אחת שלא התייחסו אליה. מן הסתם זה לא עזר לי. לקח לי זמן להבין שגם אם אני רוצה להשתנות, הדרך הכי טובה לעשות את זה היא להשלים עם עצמי ולא להילחם במה שאני (או הסביבה שלי) מחשיבה כחיסרון. תמיד שנאתי את העבר שלי. שנאתי לראות את עצמי שרה בקלטות מהילדות, שנאתי את איך שנראיתי, את איך שהתנהגתי, את הזכרונות שלי מהילדות. אבל נחשו מה? אני עדיין נראית אותו דבר (פשוטו כמשמעו, אנשים עדיין מתבלבלים וחושבים שאני עדיין בת 16...). יש לי אותם גינונים, אותן פנים. זה קשה להשלים עם עצמי, אבל לצערי (או לשמחתי) אני לא יכולה להיות מישהי אחרת. זה מה שניתן לי כשנולדתי. ורוב הסיכויים שאם הייתי נולדת וגדלה במקום אחר, החשיבה שלי על עצמי הייתה לגמרי שונה. הלוואי שאשתחרר מהשנאה העצמית, ואפסיק לחקות את המסרים שניתנו לי פעם.

א יך אפשר להישאר אופטימיים בתקופות מאתגרות? אני הבנתי שאופטימיות זה לא משהו מולד. זו לא מתנה שמקבלים מאלוהים. זה לא משהו שעובר בגנים.   להיות אופטימי זו בחירה שמקבלים בכל יום מחדש. פעם הייתי פסימית. דאגתי מכל דבר קטן. ולאן זה הביא אותי? גם כשהייתי על גג העולם ועשיתי דברים שהייתי אמורה ליהנות מהם – לא שמחתי. הסתכלתי על מה שחסר לי. חיכיתי שהתקופה הלחוצה הזו תיגמר. שתגיע תקופה שבה הכל יהיה מושלם. ואתם יודעים מה? התקופה הזו לא הגיעה. כי  אין דבר כזה מושלם. תמיד יש משהו לדאוג ממנו.   [המשך בקישור]