רשומות

קשה להיות צעיר – גיל צעיר לא פותר בעיות

תמונה
  הרבה פעמים כשאנשים צעירים ממני מדברים על הבעיות שלהם יש לי דחף לומר להם – אתם ממש צעירים, זה יסתדר, אתם לא יודעים מה צופן העתיד.  הרבה פעמים אני גם מקטינה בחוכמה של אנשים צעירים וביכולות שלהם להבין דברים. אבל אני חושבת ש בגרות וחוכמה לא בהכרח תלויים בגיל.  לצערנו  קמטים לא בהכרח נותנים חוכמה, הם רק קמטים .    יש הרבה צעירים חכמים.  ה דור הצעיר היום מאוד מודע לעצמו, לטוב ולרע.  ואני חושבת שלומר – אתם צעירים, הכל בסדר, זו נחמה שלא באמת מנחמת. אולי נראה לנו שיש לצעירים פחות בעיות, הרי  כולם מנסים להישאר צעירים . אבל זה יכול להישמע מתנשא. לומר להם – הכל בסדר, יש לכם זמן לטפל בזה, כשתגדלו תבינו יותר. [ המשך ]

איך להשתחרר מהעבר

תמונה
  אני זוכרת שבשנים הראשונות אחרי שסיימתי תיכון, הייתי עדיין תקועה בעבר. רציתי להשתחרר מהתדמית שנוצרה לי. לכל מקום שהלכתי אליו - התאכזבתי כשקראו לי שקטה. רציתי להיות בדיוק ההיפך ממה שהייתי. יותר מזה - רציתי להוכיח לאלה שלמדו איתי שאני לא אותה אחת שלא התייחסו אליה. מן הסתם זה לא עזר לי. לקח לי זמן להבין שגם אם אני רוצה להשתנות, הדרך הכי טובה לעשות את זה היא להשלים עם עצמי ולא להילחם במה שאני (או הסביבה שלי) מחשיבה כחיסרון. תמיד שנאתי את העבר שלי. שנאתי לראות את עצמי שרה בקלטות מהילדות, שנאתי את איך שנראיתי, את איך שהתנהגתי, את הזכרונות שלי מהילדות. אבל נחשו מה? אני עדיין נראית אותו דבר (פשוטו כמשמעו, אנשים עדיין מתבלבלים וחושבים שאני עדיין בת 16...). יש לי אותם גינונים, אותן פנים. זה קשה להשלים עם עצמי, אבל לצערי (או לשמחתי) אני לא יכולה להיות מישהי אחרת. זה מה שניתן לי כשנולדתי. ורוב הסיכויים שאם הייתי נולדת וגדלה במקום אחר, החשיבה שלי על עצמי הייתה לגמרי שונה. הלוואי שאשתחרר מהשנאה העצמית, ואפסיק לחקות את המסרים שניתנו לי פעם.

איך להישאר אופטימיים: על אופטימיות בתקופת הקורונה ובכלל

תמונה
א יך אפשר להישאר אופטימיים בתקופות מאתגרות? אני הבנתי שאופטימיות זה לא משהו מולד. זו לא מתנה שמקבלים מאלוהים. זה לא משהו שעובר בגנים.   להיות אופטימי זו בחירה שמקבלים בכל יום מחדש. פעם הייתי פסימית. דאגתי מכל דבר קטן. ולאן זה הביא אותי? גם כשהייתי על גג העולם ועשיתי דברים שהייתי אמורה ליהנות מהם – לא שמחתי. הסתכלתי על מה שחסר לי. חיכיתי שהתקופה הלחוצה הזו תיגמר. שתגיע תקופה שבה הכל יהיה מושלם. ואתם יודעים מה? התקופה הזו לא הגיעה. כי  אין דבר כזה מושלם. תמיד יש משהו לדאוג ממנו.   [המשך בקישור]

ברגעים של לחץ

  ברגעים של לחץ יש לי נטייה להלקות את עצמי ולרדת על עצמי. אני לא יודעת למה אני עושה את זה. תמיד הכי קל לי לכעוס על עצמי, להאשים את עצמי. אני פוחדת לפגוע באחרים אבל את עצמי אני מענה בלי סיבה. ואז בדיעבד אני רואה איך התייחסתי לעצמי. כתבתי למישהי בווטסאפ כשנחלצתי בגלל משהו היום ועכשיו יש לי את זה מול העיניים. אפשר למחוק אבל הנטייה הזו תישאר. כואב לי לראות את זה. אם חברה שלי הייתה מתייחסת ככה לעצמה היה ממש כואב לי עליה. אז למה לא כואב לי על עצמי? אני תמיד חושבת - מתישהו אגיע למטרו ת שאני מציבה לעצמי. אבל אם עכשיו אני עושה לעצמי חיים קשים כי עדיין לא "הוכחתי" את עצמי, אז הדרך הזו תהיה רצופה בכי וייסורים, שאני הבאתי על עצמי. ויכול להיות גם שאאריך לעצמי את הדרך. כי עכשיו אני לא מתנהגת כאילו מגיע לי. אז זה קשה לשכנע אחרים שמגיע לי, כשאני לא מרגישה את זה. קשה לעבור ריאיונות עבודה, לצאת לדייטים, להתנסות בתחביבים, ובכלל לנהל יחסים בריאים עם העולם, כשיש לי קול בראש שיורד עליי ומקטין אותי. בגלל זה הרבה פעמים יש לי דחף לברוח מהכל. אבל אי אפשר לברוח מעצמי.

שוב בכיתי בגלל כלום

לפחות אני יכולה לבכות לאחותי בלי לפחד שהיא תחשוב עליי דברים רעים. אני כן מפחדת אבל פחות משאני מפחדת מהמחשבות של כל שאר האנשים בחיי. אין לי סיבה לזה. הם אוהבים אותי בדיוק באותה צורה ומוכנים לעזור לי. ואני עדיין מסתגרת ולא מדברת איתם. לא יודעת למה. אני לא רוצה להיות נטל, אני לא רוצה לשגע אנשים עם אותן שטויות שוב ושוב - אני עצלנית, אני טיפשה, אני בן אדם גרוע, לא מגיע לי כלום... מדי פעם אני נכנסת להיסטריה ובוכה בגלל זה. אין ממש סיבה. זה קורה אחרי הסתגרות ממושכת מהעולם. אבל מצד שני מצב הרוח תורם להסתגרות. זה לא עוזר כשאני רואה סרטונים מדכאים. למה אני עושה את זה לעצמי? אולי כי אני חושבת שלא מגיע לי להיות שמחה. חברה אמרה לי פעם שאני צריכה להתחיל לעשות דברים כשאין לי חשק במקום לנסות לשנות את מצב הרוח. אבל קשה לי להחליט לעשות משהו. ובתקופה הזו עם הסתגרות מהעולם ודאגה לאנשים בסיכון, זה רק יותר גרוע. היה עוזר אם יכולתי להיפגש עם חברה, זה שונה להיפגש פנים אל פנים מאשר להיבהל כל פעם שאני חושבת להתקשר אליה. אולי המצב היה יותר טוב אם לא הייתי צריכה להתפטר מהעבודה. אבל אמרתי לעצמי כשהחלטתי להתפטר שאני...