חושבת יותר מדי

  ברגעים של לחץ יש לי נטייה להלקות את עצמי ולרדת על עצמי. אני לא יודעת למה אני עושה את זה. תמיד הכי קל לי לכעוס על עצמי, להאשים את עצמי. אני פוחדת לפגוע באחרים אבל את עצמי אני מענה בלי סיבה. ואז בדיעבד אני רואה איך התייחסתי לעצמי. כתבתי למישהי בווטסאפ כשנחלצתי בגלל משהו היום ועכשיו יש לי את זה מול העיניים. אפשר למחוק אבל הנטייה הזו תישאר. כואב לי לראות את זה. אם חברה שלי הייתה מתייחסת ככה לעצמה היה ממש כואב לי עליה. אז למה לא כואב לי על עצמי? אני תמיד חושבת - מתישהו אגיע למטרו ת שאני מציבה לעצמי. אבל אם עכשיו אני עושה לעצמי חיים קשים כי עדיין לא "הוכחתי" את עצמי, אז הדרך הזו תהיה רצופה בכי וייסורים, שאני הבאתי על עצמי. ויכול להיות גם שאאריך לעצמי את הדרך. כי עכשיו אני לא מתנהגת כאילו מגיע לי. אז זה קשה לשכנע אחרים שמגיע לי, כשאני לא מרגישה את זה. קשה לעבור ריאיונות עבודה, לצאת לדייטים, להתנסות בתחביבים, ובכלל לנהל יחסים בריאים עם העולם, כשיש לי קול בראש שיורד עליי ומקטין אותי. בגלל זה הרבה פעמים יש לי דחף לברוח מהכל. אבל אי אפשר לברוח מעצמי.

לפחות אני יכולה לבכות לאחותי בלי לפחד שהיא תחשוב עליי דברים רעים. אני כן מפחדת אבל פחות משאני מפחדת מהמחשבות של כל שאר האנשים בחיי. אין לי סיבה לזה. הם אוהבים אותי בדיוק באותה צורה ומוכנים לעזור לי. ואני עדיין מסתגרת ולא מדברת איתם. לא יודעת למה. אני לא רוצה להיות נטל, אני לא רוצה לשגע אנשים עם אותן שטויות שוב ושוב - אני עצלנית, אני טיפשה, אני בן אדם גרוע, לא מגיע לי כלום... מדי פעם אני נכנסת להיסטריה ובוכה בגלל זה. אין ממש סיבה. זה קורה אחרי הסתגרות ממושכת מהעולם. אבל מצד שני מצב הרוח תורם להסתגרות. זה לא עוזר כשאני רואה סרטונים מדכאים. למה אני עושה את זה לעצמי? אולי כי אני חושבת שלא מגיע לי להיות שמחה. חברה אמרה לי פעם שאני צריכה להתחיל לעשות דברים כשאין לי חשק במקום לנסות לשנות את מצב הרוח. אבל קשה לי להחליט לעשות משהו. ובתקופה הזו עם הסתגרות מהעולם ודאגה לאנשים בסיכון, זה רק יותר גרוע. היה עוזר אם יכולתי להיפגש עם חברה, זה שונה להיפגש פנים אל פנים מאשר להיבהל כל פעם שאני חושבת להתקשר אליה. אולי המצב היה יותר טוב אם לא הייתי צריכה להתפטר מהעבודה. אבל אמרתי לעצמי כשהחלטתי להתפטר שאני...