שוב בכיתי בגלל כלום

לפחות אני יכולה לבכות לאחותי בלי לפחד שהיא תחשוב עליי דברים רעים. אני כן מפחדת אבל פחות משאני מפחדת מהמחשבות של כל שאר האנשים בחיי. אין לי סיבה לזה. הם אוהבים אותי בדיוק באותה צורה ומוכנים לעזור לי. ואני עדיין מסתגרת ולא מדברת איתם. לא יודעת למה.

אני לא רוצה להיות נטל, אני לא רוצה לשגע אנשים עם אותן שטויות שוב ושוב - אני עצלנית, אני טיפשה, אני בן אדם גרוע, לא מגיע לי כלום... מדי פעם אני נכנסת להיסטריה ובוכה בגלל זה. אין ממש סיבה. זה קורה אחרי הסתגרות ממושכת מהעולם. אבל מצד שני מצב הרוח תורם להסתגרות.

זה לא עוזר כשאני רואה סרטונים מדכאים. למה אני עושה את זה לעצמי? אולי כי אני חושבת שלא מגיע לי להיות שמחה. חברה אמרה לי פעם שאני צריכה להתחיל לעשות דברים כשאין לי חשק במקום לנסות לשנות את מצב הרוח. אבל קשה לי להחליט לעשות משהו. ובתקופה הזו עם הסתגרות מהעולם ודאגה לאנשים בסיכון, זה רק יותר גרוע.

היה עוזר אם יכולתי להיפגש עם חברה, זה שונה להיפגש פנים אל פנים מאשר להיבהל כל פעם שאני חושבת להתקשר אליה. אולי המצב היה יותר טוב אם לא הייתי צריכה להתפטר מהעבודה. אבל אמרתי לעצמי כשהחלטתי להתפטר שאני לא צריכה סיבה חיצונית לקום בבוקר ולעשות דברים. אז למה עכשיו פתאום אני צריכה את זה? כי אני רוצה שמישהו מבחוץ, אולי מנהל בעבודה, יגיד לי שאני בסדר. אני מתחרפנת כשאין מישהו חיצוני שמתנהג אליי כאילו מגיע לי כבוד בסיסי. כי אז אני תוהה אם מגיע לי להתייחס ככה לעצמי.

והרבה פעמים אני לא נותנת לעצמי כבוד. כי אני פוחדת שאם אני אפסיק לדאוג, אפסיק לרדת על עצמי, החיים שלי יהיו כישלון. אבל אני כבר אומרת לעצמי שאני כישלון. איך אפשר לנצח בזה כשכל יום מחדש אני מעליבה את עצמי? ברור שאשאר כל היום במיטה אם זה מה שאני חושבת על עצמי. זה לופ שלא נגמר. אני רוצה לבקש עזרה ממישהו, כל אחד, אבל אני לא רוצה להיות נטל. אוף.