ברגעים של לחץ

 ברגעים של לחץ יש לי נטייה להלקות את עצמי ולרדת על עצמי.

אני לא יודעת למה אני עושה את זה. תמיד הכי קל לי לכעוס על עצמי, להאשים את עצמי. אני פוחדת לפגוע באחרים אבל את עצמי אני מענה בלי סיבה. ואז בדיעבד אני רואה איך התייחסתי לעצמי. כתבתי למישהי בווטסאפ כשנחלצתי בגלל משהו היום ועכשיו יש לי את זה מול העיניים. אפשר למחוק אבל הנטייה הזו תישאר. כואב לי לראות את זה. אם חברה שלי הייתה מתייחסת ככה לעצמה היה ממש כואב לי עליה. אז למה לא כואב לי על עצמי? אני תמיד חושבת - מתישהו אגיע למטרות שאני מציבה לעצמי. אבל אם עכשיו אני עושה לעצמי חיים קשים כי עדיין לא "הוכחתי" את עצמי, אז הדרך הזו תהיה רצופה בכי וייסורים, שאני הבאתי על עצמי. ויכול להיות גם שאאריך לעצמי את הדרך. כי עכשיו אני לא מתנהגת כאילו מגיע לי. אז זה קשה לשכנע אחרים שמגיע לי, כשאני לא מרגישה את זה. קשה לעבור ריאיונות עבודה, לצאת לדייטים, להתנסות בתחביבים, ובכלל לנהל יחסים בריאים עם העולם, כשיש לי קול בראש שיורד עליי ומקטין אותי. בגלל זה הרבה פעמים יש לי דחף לברוח מהכל. אבל אי אפשר לברוח מעצמי.